בכל מלחמות ישראל לקח חיל האוויר הישראלי חלק משמעותי הן במשימות האוויר והן בקרבות היבשה. מכיוון שתהליך תיאום בין מטוס באוויר לבין כוחות ביבשה הוא משימה מורכבת, נדרשים עבורו פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים לטובת מנגנוני תיאום, שליטה ובקרה. כמו כן, לטובת השמדת אויב מהאוויר באופן מדויק ומהיר נצרכות יכולות סגירת מעגל מודיעיני מתקדמות. בשל כך, באופן טבעי, מלחמות ישראל המאוחרות התאפיינו במעורבות ישירה בין הטייס באוויר לבין המפקד בקרקע, יותר מאלו שבשנותיה הצעירות של המדינה.[1]
מאמר זה מציג את התמורות שחלו בשיתוף הפעולה בין חיל האוויר וכוחות היבשה לאורך השנים תוך סקירת תחומי השיפור המבצעי ממלחמה למלחמה, וכן את הפערים שעדיין קיימים ומצריכים המשך פיתוח ובניין כוח לאחר המלחמה. אירועי ה-7 באוקטובר, שתפסו את צה”ל בהפתעה גמורה, התפתחו לכדי לחימה מלאה של אוגדות מתמרנות בשטח האויב. למעשה, מדובר בבוחן פתע לתורות הלחימה של צה”ל ולתהליכי התיאום בין הזרועות במלחמה מודרנית. יש לקחים רבים שנדרש להסיק מהם מסקנות לפני שתיפתח עלינו מערכה מזירות אחרות.
תהליכי למידה במהלך השנים
מלחמת ששת הימים נפתחה בדרך המיטבית לחיל האוויר. יוזמה ישראלית, יציאה למתקפת פתע על האויב ב”מבצע מוקד” והשמדת חיל האוויר המצרי העניקו לחיל האוויר חופש פעולה ואפשרו לו לעזור לכוחות הקרקע ככל יכולתו. בניגוד לה, במלחמת יום הכיפורים נפגע הסיוע האוויר בעיקר בגלל איום המערכים של טילי הקרקע-אוויר (טק”א) של האויב שמנעו ממטוסי הקרב טיסה איטית ובגובה נמוך, כזאת המתאימה למציאת מטרות קרקעיות המהוות מכשול בדרכי התמרון ותקיפתן. השפעתו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים על המהלכים הקרקעיים בסיני וברמת הגולן ובלימת מתקפת הנגד הסורית והמצרית הייתה פחות מרשימה מב-1967. צה”ל וחיל האוויר נכנסו למלחמה ללא תפיסה סדורה של הפעלת החיל במשימות סיוע אווירי וללא מבנה ארגוני מתאים. באותם ימים, המטוסים היו מאוישים וזמן השהייה שלהם באוויר היה מוגבל. החימוש האווירי היה לא מדויק והמודיעין היה חסר או לא רלוונטי למטרות סיוע האוויר. בתנאים אלו, היה קשה מאוד לתכנן מטסים רלוונטיים לכוחות היבשה שיפגעו במטרות קטנות ומדויקות כמו טנקים או גשרים.[2]
בשנת 1975, כחלק מלקחי מלחמת יום כיפור, הוחלט על הקמת 2 יחידות שתסייענה ביצירת שיתוף פעולה בין-זרועי. היחידות שהוקמו הן יחידת חפ”קים 5620 (תיאום משימות השתתפות ופינוי) ומפקדת תובלות סער ומשולבים (תלס”ם 515). בנוסף לכך, הוחלט על הקמת להק מודיעין עצמאי של חיל האוויר הן לטובת מחקר מטרות אוויריות והן לטובת תרגום מטרות היבשה של חיל המודיעין לשפה האווירית של סיוע ותקיפה מהאוויר.
לקראת שנות ה-80 יצאו לדרך בחיל האוויר תהליכי בניין כוח של הצטיידות במסוקי קרב (מסק”רים) ומטוסים ללא טייס (מל”טים) ראשונים לחיל. הוקמו 2 מערכים של כלים אוויריים בלתי מאוישים שוהים המיועדים גם לסיוע לכוחות קרקע.
במלחמת שלום הגליל (1982), חרף עבודה משותפת ענפה בין הזרועות ותנאי מלחמה מיטביים, יצאו שני הצדדים בתחושה של חוסר שביעות רצון ותסכול. יש שיסבירו את התסכול כנובע מפער תפיסתי שבא לידי ביטוי במושגים שבהם השתמש כל צד. כוחות הקרקע ציפו ל”שיתוף פעולה” אווירי, קרי עבודה משותפת להשגת מטרות משותפות, ואילו בחיל האוויר ראו בכך משימת “השתתפות” בלבד, מושג רופף יותר, סיוע במשימות מסוימות בלבד והסתפקות בהם, גם אם המסתייע מתקשה בשאר משימותיו.[3]
הפערים בין כוחות האוויר והיבשה במלחמת לבנון הראשונה היו בעיקר בתנאים המבצעיים. בזכות מבצע “ערצב”, מבצע אווירי להשמדת 16 סוללות טק”א סורי שהוצבו בבקעת הלבנון טרם המלחמה, נהנה חיל האוויר מיחסי כוחות לטובתו במשך המלחמה, והתאפשר לו לספק סיוע אווירי כמעט חופשי לכוחות הקרקע. בנוסף, גזרת הלחימה הייתה מוכרת היטב לטייסי חיל האוויר, שהיו מאומנים היטב בטיסה מעל שמי לבנון ולא נדרשו לזירות לחימה נוספות בזמן המלחמה. אולם, בשל שיקולים מדיניים, הם לא תקפו שדות תעופה סוריים, והוטלו על חיל האוויר מגבלות אשר השפיעו על טיסה בתיחום אווירי מצומצם לקו החוף בלבד, דבר שהגביל מאוד את עוצמת הלחימה מהאוויר שנדרשה לעבודה טורית במרחב אווירי קטן עם יכולת התגוננות והסרת איום מוגבלות. זאת כאשר כוחות התמרון ביבשה נאלצו להתמודד עם תנאי המלחמה המורכבים של דרום לבנון – חבל ארץ הררי עם צירי תנועה הכרחיים קלים לחסימה ולהצבת מארבים. כמו כן הייתה צמחייה סבוכה, אוכלוסייה צפופה ומגוונת בשטחים בנויים רחבים, ואויב שמנהל מתוכם לחימת גרילה. כוחות היבשה התמודדו עם שינויים תכופים בהנחיות הדרג המדיני וביעדי המלחמה האסטרטגיים, ולבסוף, התמודדות עם ירידה במורל הלוחמים וסרבנות מצפונית בשורות צה”ל, והשפעות של לחצים פוליטיים מהעורף האזרחי שהקשו על משך הלחימה ויעילותה.
בעקבות כל זאת, וכפי שתיאר טייס שהיה צמוד למפקד הגיס במלחמה, בכנס לסיכום לקחי חיל האוויר: “חיל האוויר היה מעוניין לסייע – כך מאמינים בכוחות היבשה – אבל הגיס לא קיבל סיוע אווירי ולא ידע שזה בגלל מגבלות מדיניות ואמ”ט” (אזור מוכה טילים). בפועל, כמובן, הופנו מאות גיחות לסיוע אווירי בגזרת הגיס. לרוע המזל, כל הנושא הזה היה לא מוכר למפקדים ביבשה. אלה לא הכירו את המורכבויות והמגבלות המוטלות על חיל האוויר. בראש סדר העדיפויות של חיל האוויר עמד הצורך להשיג עליונות אווירית כדי לעמוד במשימותיו ללא כל מפריע. שנית, חיל האוויר תיעדף תקיפת מטרות בעומק האויב במשימות אמנעה, תקיפת מטרות אסטרטגיות ותודעתיות והשמדת מערכי התמ”ס של האויב. רק בתיעדוף השלישי נמצא הסיוע לכוחות היבשה. אין זה אומר כי לא הוקצה סד”כ אווירי למשימת הקרקע, אלא שהוא הושפע ממשימותיו הראשוניות של החיל. חשוב לציין כי ב-1982 נעשה שימוש, לראשונה במערכה משמעותית, בסד”כ מסוקי הקרב המיועד כולו למשימת הסיוע האווירי לכוחות היבשה. חיל האוויר נכנס למלחמה עם 27 מסק”רים, אך טייסי המסק”ר מעידים כי חשו שהקשב הפיקודי בחיל האוויר היה נמוך למשימות המסק”ר, מפקדי חיל האוויר לא ידעו להפעיל אותם ביעילות וחסרה הבנה בסיסית ביעילותם האפשרית לקרבות הקרקע.
חוסר שביעות הרצון, שהייתה משותפת גם לכוחות היבשה וגם לכוחות האוויר, לא נבעה מהעדר שיתוף פעולה, אלא מההרגשה כי בתנאים שבהם נוהלה המלחמה ניתן היה להפיק מהסיוע האווירי הרבה יותר אילו היו שני הצדדים מודעים לפערים המבצעיים הקיימים ביניהם, אשר לא נלקחו בחשבון טרום המלחמה, ביניהם: הבנת דרכי הפעולה וסדרי הפעולה של האחר, זרימת מידע בין הצדדים לפני המלחמה ובמהלכה, מציאת איזון בין הגמישות במתן הסיוע לבין יעילות הסיוע והעדר סמכות משותפת לכפיית חריגה ממגבלות הביטחון של כל אחד מהצדדים בנוגע לעצמו במקרים של מצוקה ושל סיכון המחייבים סיוע הדדי.
בעקבות כך, בשנת 1984 הוקמה היחידה לשיתוף פעולה (יחשת”פ) בלהק השתתפות ומסוקים אשר ירשה את תסל”ם 515.[4] ייעודה הוא הדרכת לוחמי צוות אוויר כיצד לבצע תקיפה כאשר לוחמי חי”ר נמצאים בקרבת מקום, וללמד את כוחות הקרקע כיצד לבקש סיוע אווירי לצורך הגנה או התקפה. אנשיה ברובם אנשי צוות-אוויר, המיועדים בזמן חירום לתפקד כקציני תיאום אוויריים. בעת לחימה אנשי היחידה מוצבים בזירות הלחימה השונות ומסייעים בהפעלת כלי חיל האוויר במפקדות עוצבות השדה. בשגרה, תפקיד היחידה הוא להכשיר ולאמן קציני כוחות היבשה להיות קציני סיוע אווירי (קס”א). מטרתם לספק היכרות מעמיקה עם יכולות חיל האוויר, מבנה ושליטה חיילי בזמן חירום, מגבלות הפעלת הכוח והאילוצים השונים, בכדי להיות מסוגלים לשבת בזמן חירום בתאי השליטה ולעזור בהתאמת סיוע אווירי לצורך משימות ביבשה, תוך התחשבות במכלול שיקולים במקצועיות ובמערכתיות.[5]
יחידה נוספת שהוקמה במהלך השנים היא מחלקת השתתפות בלהק המבצעים במטה חיל האוויר. ייעודה היה ניהול, תכנון ותקיפת מטרות “השתתפות”, מטרות של הפיקודים ואוגדות היבשה.
בשנות ה-90 יצא לדרך מיזם סודי של משרד הביטחון בשיתוף צה”ל (“הפרויקט המרכזי”) שהיה למעשה הצטיידות במל”טים תוקפים. ההשלכה המשמעותית על שדה הקרב היא המעבר של המערך מכלי לא מאויש משוטט לסיוע ואיסוף מודיעין בלבד למערך עם חימוש מדויק המסוגל לפגוע במטרה מחוץ לטווח האיום של האויב ובמגוון חימושים.
למרבה הצער, גם בתחקיר מלחמת לבנון השנייה (2006) היו המסקנות על אודות שיתוף הפעולה הבין-זרועי דומות.[6] זהירות יתר של חיל האוויר, על אף איום אווירי נמוך מצד חיזבאללה, פגעה ביעילות המבצעית והטקטית של הסיוע האווירי לכוחות היבשה. בנוסף, על אף היקף הגיחות חסר התקדים ושעות הטיסה שעברו את כמות השעות שבוצעו במלחמת יום כיפור כולה, התגלו ליקויי תכנון, היערכות ותרגול חמורים בשיתוף פעולה בין הזרועות. כך למשל, על אף התוכניות קודם המלחמה לשלוח קס”אים לכל חטיבה לוחמת, בפועל נשלחו מטעם חיל האוויר רק 5 קס”אים. בעקבות כך המליצה ועדת וינוגרד בדו”ח תחקיר המלחמה: “המלצה מס’8 – התוכניות המבצעיות צריכות לכלול דפוסי שילוב בין הכוחות, כגון דרכי ההשתלבות של חיל האוויר בפעולת כוחות היבשה. שילוביות זו צריכה להיות מוטמעת, מבוססת על שיח מתמיד, על עזרים מתואמים ומעודכנים, ועל תרגול שוטף”.[7]
בצה”ל חלחלה ההבנה כי גם בזרוע היבשה נדרש להטמיע את תפיסת שיתוף הפעולה הבין-זרועי.[8] זרוע היבשה, הגדולה והמושפעת מלוגיסטיקה מסורבלת ותו”לים מיושנים, התקשתה יותר בביצוע השינויים עד אז. הרעיון היה להקים צוות סיוע ותקיפה (סופ”ה) גדודי שמטרתו הפעלת אש למטרות הגדוד מהקרקע ומהאוויר. בכל גדוד משולב צוות כזה שמורכב מחוליה אווירית תחת פיקוד של קס”א (קצין סיוע אווירי) וחוליה קרקעית תחת פיקוד של קש”א (קצין שליטה ארטילרי) שמכוונים אש רלוונטית. עד שנת 2015 היה צוות כזה אמור להשתלב בכל גדוד מתמרן בצה”ל, בין אם כצוות סדיר ובין אם כמילואים.
בחיל האוויר עמלו על פיתוח תורות לחימה לקיצור תהליך התקיפה למטרות דחופות בסיוע לגדוד מתמרן. האחריות לזיהוי המטרה היא של המג”ד בשטח, ואישור המטרה הוא של המח”ט. מפקדת החטיבה מעבירה את המטרה ישירות לחיל האוויר לתקיפה, תהליך שנועד לצמצום כמות הבקרות על מטרות שזוהו על ידי מג”ד בשטח ומשפיעות בדחיפות על מהלך התמרון.
במקביל, הוקם מרכז הדרכה לשיתוף פעולה – מערך הדרכה שמטרתו לייצר שינוי מחשבתי אצל מג”דים בשטח, לגרום להם להבין שיש להם היכולת להכווין אש מהאוויר למטרותיהם. מפקד יבשתי שנתקל במצב מבצעי ידע לבקש תקיפת מטוס קרב ברגע הנכון תוך הבנה עמוקה של יכולות הכלים האוויריים.
בשנים האחרונות בוצעו לא מעט אימונים משותפים של חיל האוויר וכוחות היבשה באש חיה הכוללת החלפת תפקידים והתנסות של טייסי חיל האוויר על כלי המלחמה הכבדים של זרוע היבשה, ומנגד התנסות של קציני חי”ר בקבלת החלטות בזמן אמת בתאי השליטה של חיל האוויר. גם הטייסים צריכים להבין מה קורה על הקרקע. אין כוונה להפוך אותם למפקדי שטח, או להבהיר להם סוגיות פיקוד. הכוונה היא שיבינו את הבעיות, האתגרים והצרכים של מפקד ביבשה. להעביר פקודות בגדוד טנקים, עד לאחרון בשיירה, זה הרבה יותר מורכב מלהעביר פקודות בין שני מסוקי קרב.[9] הבדל משמעותי בין משימת מסק”ר לבין מסע”ר (מסוק סער) הוא שמסע”ר אינו צריך להבין את משימת הכוח המתמרן, הוא מקבל נ”צ לנחיתה לביצוע משימת הפינוי בבטחה בלבד, ואילו מסק”ר לוקח חלק צמוד בפעילות המבצעית של כוחות הקרקע ונמצא איתם בקשר. לכן, בשגרה הם גם מקיימים מפגשים בין נציגי הכוח המתמרן לנציגי טייסות המסק”ר.
בשנים האחרונות, מגוון כלי הטיס הבלתי מאויישים גדל והפך למרכיב משמעותי ביותר בחיל האוויר. מעל 70% משעות הטיסה בחיל האוויר הן ללא טייס. כמו כן, בשנת 2020 יצא לדרך מיזם “ענני סערה” של משרד הביטחון ורפאל והוא מקבל את מרב הקשב הפיקודי והמשאבים להקמת מערך כטמ”מ רב-זרועי המאפשר שילוב מגוון של יכולות חישה, איסוף ותקיפה בחזית שדה הקרב או בעומק לצד כוחות היבשה.[10]
במבצע “צוק איתן” (קיץ 2014) נכנס צה”ל עם כוחות קרקעיים בהיקף ניכר לשטח האויב בסיוע אווירי. התמרון היה ממוקד למשימות מתוחמות ומוגדרות מראש, ובעיקר לאיתור מנהרות והשמדתן. המבצע נחשב בעיני רבים כמהפכה בתחום השילוביות הבין-זרועית בשיתוף פעולה אווירי וקרקעי.[11] אך בשל היקף תמרון מצומצם יחסית, ובעיקר לנוכח העובדה שתפיסת שיתוף הפעולה העדכנית עם הטכנולוגיה החדישה (כפי שיפורט בפרק הבא) טרם אושרה בצמרת צה”ל, לא ניתן ללמוד ממנו רבות על איכות שיתוף הפעולה הרב-זרועי במלחמה סבוכה ומתמשכת.
שיתוף הפעולה הבין-זרועי במלחמת “חרבות ברזל”
שיתוף הפעולה הרב-זרועי במלחמת “חרבות ברזל” עולה על כל הציפיות שהיינו יכולים לצפות ממלחמת פתע. בריאיון בחודש דצמבר 2023 עם סרן י’, סמ”פ בגדוד שריון שנלחם בעומק עזה, הוא תיאר רמת שיתוף פעולה ברמה גבוהה ביותר שלא הייתה כמוה במלחמות ישראל. התהליכים המבצעיים שצה”ל עבר, והטכנולוגיות הקיימות בתחום התקשורת והמודיעין, מאפשרים שיתוף פעולה מלא ורציף בין כוחות היבשה לבין אלו שבאוויר. השת”פ ההדוק מתבצע במשימות איסוף מל”מ (מודיעין למטרות) בעזרת כטמ”מים, משימות סיוע באש לתמרון גם על ידי כטמ”מים וגם על ידי מסק”רים, משימות תקיפת מטרות איכות על ידי מטוסי קרב ומשימות פינוי פצועים על ידי מסע”רים. לכל משימה ישנו תא שליטה ייעודי בבור חיל האוויר או במפקדת הפיקוד (דרום או צפון). לפני כל יציאה למשימת תמרון, בנוהל הקרב החטיבתי ואחריו הגדודי, הקצינים מקבלים עדכון לגבי סוג הסיוע האווירי שילווה אותם בזמן המשימה. הסיוע יכול להיות כטמ”מ מסוג זיק, כוכב או שובל (הרמס 450, הרמס 900 והרון 1 בהתאמה), ויכול להיות מסק”ר, שבשלב התכנון הוקצה על ידי אגף המבצעים לרשות אוגדות התמרון. בניהול הקרב, קצין המבצעים הגדודי מנהל ומתעדף את הקשר עם הסיוע האווירי.
פלוגה הזקוקה לסיוע אווירי כלשהו מדווחת את הצורך בקשר הגדודי, ואם התעדוף מסתדר לטובתה קצין המבצעים מצרף את הכטמ”מ או המסק”ר לתדר הפלוגתי יחד עם השליטה הקרקעית של הכלי, ושיתוף הפעולה יוצא לדרך. הטייס מצטרף לתדר, וכל התקשורת ל”ארגון השטח” והכוונת האש מתנהלת בשפה משותפת הנוחה ביותר לקצין על הקרקע. שיטת העבודה הזו מתחשבת בקושי של הכוחות בשטח לחלץ נקודת ציון (נ.צ.) בתצורה מתאימה לכלי הטיס תחת אש בעומק האויב. התרגום האווירי לחילוץ נ.צ. מדויק ויצירת המטרה מתבצעת בניהול פנימי של הכלי האווירי ותא השליטה. הכוונת הכלי האווירי מבוצעת על ידי קצין שהוסמך להכוונת סיוע אווירי, לרוב זה יהיה מפקד הפלוגה או סגנו, ולעיתים אפילו מפקד מחלקה (מ”מ) הוא המכוון את הסיוע האווירי במידה שזה משרת צורך מבצעי.
כאשר הכוח מבקש “לנקות” קדימה תא שטח, מבקש לסכל חוליית מחבלים בשטח או לתקוף מבנה, משימות שאין ביכולתו לבצע ללא עזר, יוכל לעשות זאת באמצעות הכוונת הכטמ”מ/המסק”ר בזמן אמת. באירועים מתפרצים שבהם עולה צורך בסיוע אווירי מיידי ולא מתוכנן, קיים ציר שליטה מאורגן ומאומן היטב, החל מהמפקד בשטח עד לתאי שליטה בבור שאמורים להעמיד כלי טיס לפי הצורך מסד”כ שעומד בכוננות בדיוק בשביל אירועים מתפרצים. בכל תא שליטה יושבים קציני תיאום וקציני תמונת קרב אשר מטרתם לחבר בין הצורך המיידי בשטח לבין תא השליטה ולתרגם זאת למענה אווירי מתאים.
באירועים של פינוי פצועים והרוגים, קצין המבצעים הגדודי יוצר קשר עם קצין התיאום בתא “משולבים” בבור, ומכוון את שולט המסע”ר למנחת החילוץ הקרוב ביותר. “מטרת היעד” של תיאום איכותי היא ליצור זמן המתנה מזערי, בין אם של כוח הפינוי בשטח ובין אם של מסוק החילוץ על הקרקע במנחת, כדי לקצר את זמן הגעת הפצועים לטיפול וגם את זמני הימצאות המסוק תחת איום על הקרקע או בגובה נמוך בשטח האויב. כאשר מדובר בהשמדת מטרת תשתית, בניין ממולכד או מבנה צופה אשר מהווה איום על משימת התמרון, באפשרות הכוח להעלות דרישה לתקיפת מטוס קרב גם כן דרך החפ”ק הגדודי, אך הפעם נדרש אישור ברמת המח”ט, ולאחר מכן הקס”א החטיבתי יוצר קשר עם קצין התיאום בתא סיוע באש בבור, והמטרה נשלחת לתכנון ותקיפה של חיל האוויר. תהליך זה יכול לקחת זמן קצר ביותר, לעיתים כ-10 דקות. הכוח שהעלה את הבקשה יקבל עדכון על שעה מדויקת, ברמת הדקה, שבה יתקוף המטס את המטרה המבוקשת, ועליו לפנות את אזור המטרה ולוודא אי פגיעה בכוחותינו.
התהליכים המתוארים מתאפשרים בזכות מערכות מידע דיגיטלי משותפות לשטח ולתאי השליטה, תשתיות מפה וסימון איתורים בשפה אחידה ותהליכי עבודה מבוררים היטב. שדה הקרב הפך דיגיטלי יותר, חכם יותר. נדמה כי שיטת הלחימה השפיעה גם על מקומו של המפקד בשטח. צה”ל לא ויתר על מיקומו של המפקד מלפנים, אך בנוסף להובלת הלוחמים ככוח חלוץ, כעת עליו גם לתאם ולנהל כלי טיס וסיוע ארטילרי ואווירי.
ניתוח פערים קיימים והמלצות
חשוב לציין שעל אף ההתקדמות הרבה, וההצלחות בשת”פ הבין-זרועי, ישנם פערים מבצעיים לא פשוטים שבהם נדרשים פיתוחים נוספים ותו”ל חדש. במהלך ה-7 באוקטובר, חלק מרכזי בשלבים המוקדמים של מתקפת חמאס כלל הטסת רחפני נפץ לעבר כוחות על הגדר ועל אמצעי איסוף מודיעין ותצפיות. בנוסף, לכל אורך הלחימה שיגרו הארגונים שברצועה, חמאס וגא”פ, אלפי רקטות קצרות טווח לעבר כוחות צה”ל בשטחי הכינוס ובתמרון הקרקעי. בשני המקרים, חיל האוויר לא הצליח לספק הגנה מספקת לכוחות מפני האיומים המשמעותיים הללו. מערך ההגנה האווירית ומטוסי חיל האוויר לא הצליחו ליירט את האמל”ח הזעיר והטקטי של האויב שנועד להטריד ולהאט את התמרון. הרקטות הקצרות כבר פגשו את כוחות צה”ל בשטחי הכינוס והמסדרונות הלוגיסטיים במהלך מבצע “צוק איתן”, ומספר ניכר של אבדות לכוחותינו נגרם מהן. בעיה זו כפולה, משום שהיא פוגשת את כוחות היבשה גם בלחימה מצפון. לא מעט מהחימוש קצר הטווח ומכלי הטיס הטקטיים פוגעים בלוחמים על הגדר, ולחיל האוויר אין מענה יעיל.
אומנם לחיל האוויר קיימות יכולות גילוי ובניית תמונה אווירית בכל שכבות הגובה, וכן הוקמו מערכים המיועדים להתמודד עם האיומים בשכבת הגובה הנמוך, אך המענה אינו מספק. יש לפתח מערכות הגנה אשר מסוגלות להתנייד יחד עם כוחות התמרון ולספק הגנה מקומית אפקטיבית אשר תאפשר לזרוע היבשה להמשיך בהשגת היעדים האופרטיביים במעטפת ההגנה האווירית הטובה ביותר.
אירועי ירי דו-צדדי (דו”צ) וגרימת הרג על ידי אש כוחותינו הם כואבים, אך שכיחים במלחמות. גם על מלחמת “חרבות ברזל” התופעה לא פסחה, וניתן להגיד כי אחוז גבוה מדי מאבדות צה”ל וכוחות הביטחון נגרמו מאש ידידותית, חלקה מהאוויר. ההתמודדות עם תקלות מבצעיות מסוג זה מחייבת קביעת קווי תיאום בין כוחות קרקעיים ובינם לבין כוחות הסיוע באש. לפי תו”ל הסיוע באש האווירי או הארטילרי, ייקבע קו תיאום אשר בתוכו חובה לקבל אישור מג”ד לביצוע ירי. דרג המג”ד שרואה את פריסת הפלוגות בשטח אמור להימצא בתיאום עם הגדודים המתמרנים בקרבת מקום. מלקחי התחקיר המשותף עולה כי רוב הדו”צים מהאוויר נגרמים כאשר ישנה חריגה מקווי תיאום של כוחות קרקעיים, או חוסר תיאום מדרג הגדוד ומעלה. מגוון תקלות מבצעיות יכולות לקרות כאשר כוח מצומצם מתפצל מהכוח המרכזי בגזרה וחוצה קווי תיאום, או כאשר גדוד מאוגדה אחת “פוגש” גדוד מאוגדה אחרת והם אינם מודעים אלה לאלה ובטעות עלולים לכוון את אש הסיוע האווירי לעברם. תקלות נוספות עלולות לקרות כאשר ניהול הקשר מול הכלי האווירי נעשה ברשלנות והמסייע אינו מבין את משימותיו ואת פריסתו הקרקעית של המסתייע. הקו המנחה בין האירועים הוא חוסר תיאום קרקעי-אווירי, או אי הקפדה על קווי התיאום.
עם זאת, חיל האוויר גם הוא נושא באחריות מלאה לתקלות המבצעיות. כשם שמוביל רביעיית מטוסי קרב במבצע לעומק האויב מוגדר כמפקד המשימה בשטח, ומקבל את הסמכות והאחריות על תוצאות המבצע, כך במקרים אלו על “המסייע” האווירי מוטלת האחריות לבטיחות ולווידוא המטרה הנתקפת, ובאירועי דו”צ מאוויר גם על חיל האוויר מוטלת חובת התחקיר ונטילת האחריות. למפעיל הנשק ישנה אחריות להתאמת החימוש למניעת נזק אגבי לא רצוי, תכנון כיוון ועוצמת התקיפה למניעת רסיסים ודילוגים של חימוש פגום, וכמובן גם וידוא המטרה מבחינה מודיעינית ומבצעית לפני התקיפה.
סיכום
תהליכי הלמידה ובניין הכוח המבצעיים שצה”ל ביצע במרוצת השנים, בהתאם ללמידה המבצעית מכל מלחמה ומבצע בעשורים האחרונים, הושפעו גם מההעדפה של קצינים בכירים ומדינאים ל”צבא קטן וחכם” ול”מרחב לחימה רב-ממדי”. אסטרטגיות מעין אלו מתאימות לחיל האוויר ולחיל המודיעין, שבאמצעות טכנולוגיות חדשות ואמצעי לחימה מתקדמים יכולים לחסוך בכוח אדם. בזהירות נאמר שבזרוע היבשה הסיפור אינו דומה. לרוב, אין תחליף לכמות הלוחמים ולכמות הרק”מים בשדה הקרב. לכן, השיפור הניכר ביותר נמצא ביכולות כלי הטיס למתן סיוע אווירי, סגירת מעגלים מודיעיניים, קיצור זמנים מהפללה לתקיפה ופינוי פצועים. אין זה מעיד בהכרח על הירתמות יתר של חיל האוויר במאמץ לקרב בין זרוע האוויר והיבשה בשדה הקרב. זרוע היבשה גם היא השתכללה בטכנולוגיות לחימה ויחידות רב-ממדיות, הובילה תרגילים משותפים עם חטיבות חי”ר ושריון, ביצעה תהליכי התאמת תוכנית התמרון לצורכי חיל האוויר והכשירה קציני יבשה לתפקידי קישור. היחידות שהובילו את התהליכים, יחשת”פ בחיל האוויר ומרכז ההדרכה לשיתוף פעולה בזרוע היבשה, עמדו במשימתם בהצלחה יתרה, ובהחלט יכולים לרוות נחת.
עם זאת ראוי לציין כי יש להימנע מלהסיק מסקנות נחרצות מרמת שיתוף הפעולה שבאה לידי ביטוי במלחמה בעזה, זירה שבה העליונות של צה”ל בזירה האווירית בולטת מול יכולות האויב. תנאי מלחמה אלו לא יאפיינו זירות לחימה אחרות של צה”ל, לא ביכולות האויב ולא בתנאי השטח הנוחים. חיל האוויר לא ינוע באותה חופשיות ובאותה גמישות, קבועי הזמנים לא יהיו דומים בשל טווחי טיסה ארוכים יותר, ומשימות הסיוע באש והחילוץ וההצלה תהיינה רבות יותר, אך בהחלט ניתן להתרשם מהתהליכים ולקוות שהטעויות יתוקנו והפערים יצומצמו.
לסיום, חיל האוויר כבר אינו כפי שמספרת הבדיחה הצבאית הישנה, “צבא זר אך ידידותי”. הוא זרוע רתומה ומסייעת ללחימה הקרקעית. הטענות על אודות הימנעות מסיוע באש של כלי טיס לכוחות חי”ר בשטח בשל הרהורים מצפוניים או חיסכון בחימוש חסרות יסוד. חיל האוויר עומד ביעדים האסטרטגיים של הלחימה הרב-זירתית המוגדרים לו במטה הכללי ובדרג המדיני, ואינו חוסך בחימושים על דעת עצמו. לעיתים הוא אף חורג מהמגבלות אשר הוגדרו לזירה הדרומית, כדי להמשיך ולעמוד ביעד של לחימה משולבת אוויר-קרקע קטלנית, חדשנית ויעילה.
חיים רוזנפלד שמש כמתמחה במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
[1] אלוף קובי ברק (2017) “השמיים אינם עוד הגבול – הצורך בלוחמה רב ממדית ביבשה ובאווירייה יבשתית”, בין הקטבים 12-11, 37–56.
[2] בעז זלמנוביץ (2023) “הדרך צפונה – מבצע ליטני”, יסודות, 89–90.
[3] אלוף אברהם רותם (2007) “התפר הפרום: השתתפות חיל האוויר בלוחמת היבשה במלחמת שלום הגליל”, מערכות 413.
[4] “היחידה לשיתוף פעולה”, אתר המכלול 2020.
[5] “העיניים באוויר הרגליים על הקרקע”, אתר ישראל דיפנס 2020.
[6] עמיר רפפורט (2010) “צה”ל ולקחי מלחמת לבנון השנייה”, עיונים בביטחון המזה”ת מס’ 85 (מרכז בגין סאדאת), 16–18.
[7] ועדת וינוגרד (2008) מלחמת לבנון השנייה – דין וחשבון סופי: כרך א’, 422.
[8] אלוף גיא צור (2016) “יבשה באופק – גיבוש תפיסת תמרון יבשתי”, בין הקטבים 6.
[9] יעל הררי וגל גולדשטיין (2010) “טעימה של אבק”, בטאון חיל האוויר 194.
[10] מאמר מערכת (2022) “הראשונה עם הניצוץ – נפתחה טייסת הכטמ”ם ‘עוף החול’ “, אתר חיל האוויר.
[11] אלוף יואב הר אבן (2018) “שדה הקרב היבשתי – משיתופי פעולה ושילוביות להיתוך יכולות”, בין הקטבים 17-16, 83–95.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Pond5 Images
- בניית אתרים